את מי אני מחבק, כשאני מחבק את אמא שלי? בתמונה "חיבוק", שבה נראית מאיה מחבקת את אמא שלה, למעשה לא רואים את מי מאיה מחבקת. אנחנו משלימים את האובייקט כי אנחנו רגילים, מהניסיון שלנו, לפרש את התנוחה הזו כ"חיבוק של אמא". אבל האם לא נמצאת בתמונה. מאיה מחבקת משהו אפל, ריק, דמות חשוכה שמחזירה לה חיבוק חזק. ספק מחבקת וחמה, ספק מצמידה בכוח ולא מאפשרת להשתחרר. האם היא החושך הגדול בתמונה. באופן כלשהו, מעבירה אותנו ורוניק את החוויה של מאיה. ממש כמו שמאיה משלימה לעצמה את הדימוי, כי זו הרי אמא שלה שמחבקת אותה, כך מאפשרת לנו ורוניק להשלים את התמונה האידילית הזו. הדבר הראשון שאנחנו מפרשים לעצמנו הוא ילדה, שמחבקת את אמה. ואז, לפתע, אנחנו רואים את מה שמאיה לא רואה - את החשיכה הגדולה שאוחזת בה. שני מצבי תודעה בתמונה אחת. שני מצבי בגרות בתמונה אחת. גם ידיהן של המתחבקות מתעתעות בנו. הלק הורוד המשוח על ציפורניהן, מטשטש את ההבדל בין שתי כפות הידיים, של הילדה ושל האם, ומייד גם מבליט אותו. היד הקטנה של מאיה, המונחת ברכות, ולמעשה סוגרת מעגל עם עצמה בלבד, אל מול כף ידה של האם – אוחזת במאיה, תופסת. שוב מתחזק הקונפליקט הראשוני של התמונה – החיבוק, הקירבה, ההיצמדות ;הערבוב בין האם לביתה אל מול הפער, האפילה והאימה. אמא – אימה. מן הצד האחד הפנים הרכות, המתפנקות, האוהבות והמתמסרות של מאיה, מן הצד השני, במקום פנים – הנקודה החשוכה ביותר בתמונה. בתמונות ובציורים של ורוניק, היא מתמודדת עם המרחק בינינו לבין האהובים עלינו. המרחק שלא מאפשר לנו לראות את מי שאנו מחזיקים כל כך קרוב. המרחק שיכול להפוך לדמות עצמאית העומדת בפני עצמה. האם יש אימה גדולה יותר מלחבק ולהתמסר למה שאיננו יודעים? מהתובנה שמי שבתוכו נוצרת, מי שבירך את כניסתך לתוך העולם, רחוק ממך ללא תקנה? רחוק ולא מובן לך. |
על העבודות |