מתוך הטקסט שליווה את התערוכה ״איזור דימדומים״
שהוצגה במוזיאון ינקו דאדא בספטמבר 2014, ובגלריה העירונית רחובות בינואר 2015.
מאת אורה קראוס

...ענבר מצהירה כי בציוריה היא מבקשת לדבר על מה שאינו ניתן לבטא בדיבור, לתפוס את מה שאינו ניתן לתפיסה. החמקמקות הקיומית היא המאפיין המעניין ביצירתה. האמנית פועלת מתוך מקום של אי-ידיעה וספק ושואלת מתוך עמדה של צלילוּת שאלות שאינן נענות. רוב ציוריה המופשטים נדמים כמרחפים על הנייר. קיימת בהם תמיד יותר ממשמעות אחת, והם אינם כופים פרשנות אלא רק מרמזים; הם אישיים, אך לא פרטיים. פה ושם צצה התחלה של דמות תלושה, ולעתים מופיעות צורות קוויות ללא שורשים, ללא אחיזה, בתנועה של ריחוף וחיפוש. בסדרה הצבעונית מוצגים רישומים קטני ממדים ובעלי עוצמה בגוונים קטיפתיים. הרישומים האדומים נראים כלהבות אש מנותקות מהאדמה, ואילו הרישומים הירוקים נדמים לצמחים מרחפים. הדימויים הווגטטיביים ודימויי השורשים מעלים על הדעת דמויות נידפות ברוח, חסרות קרקע, המייצגות את חוסר האחיזה ואת התלישות הקיומית השורה בכול. לדברי ענבר, אף כי לעתים הרפרנס לציוריה הם דימויים חיצוניים, כמו ענפי עצים, גפיים ושיער, התוצאה מצביעה על חוויה פנימית המשקפת את תפיסותיה ואת ראיית העולם שלה. הרישומים סדורים במקבץ אחד, וכל אחד מהם מעצים את הבא אחריו. רישומים מסוימים מכילים שניים או שלושה קווים מעובים קטנים, הנראים כזנבו של הציור הקודם וכראשו של הבא אחריו. הם בעלי אמירה קטנה ומשמעותית; חלקם עשויים באופן מטושטש, והנסתר רב בהם על הגלוי. השרבוט המהיר והקצר המאפיין את ציוריה של ענבר מזכיר את נוסח שיר ההייקו המתומצת, המורכב משלוש שורות ומשבע-עשרה הברות בלבד. סדרת הדמויות בציוריה של ענבר מכילה דמויות אמורפיות שאינן ניתנות לזיהוי, חלקן הומוריסטיות. דקיקוּתן מהתלת בשל הניגוד בין קטנוּתן לבין עוצמתן. הן מזכירות במקצת את הדמויות המפוסלות של אלברטו ג‘קומטי – דמויות מתוחות, דקיקות כמחט, בעלות גפיים מאורכים, שדומה כי הן כמעט אובדות בחלל. הדמות הג‘קומטית מייצגת את מצבו הקיומי של האדם בעולם המודרני, החווה קיום פסיבי, חסר-משמעות וחולף. ציורי הדמויות הצבעוניות של ענבר הם אופטימיים במידה מסוימת, אלא שאופטימיות זו נמוגה במהירות לנוכח האיברים הקטועים המצוירים על דפים נוספים – איברים שנדמה כאילו עברו מוטציה והפכו ליצורים היברידיים, לשארית של הדמות המקורית. הסדרה המונוכרומטית כוללת עבודות גדולות שנדמה כי נלקחו משדה הביולוגיה. הכתמים השחורים- אפורים מתאפיינים בטקסטורה עבה ונדמים לתאים שהתרבוּתם יצאה מכלל שליטה, או למושבת חיידקים מתרבה ההופכת לגוף נפחי מלוכד. לעתים נוצרים בין המושבות השחורות כיסי לובן זעירים, הנראים כאור מרצד. בציורים אלה ענבר משתמשת בניירות בעלי יכולת ספיגה גבוהה, ועליהם היא מטפטפת דיו סינית ) בדיו ובנייר מסוג זה הסינים והיפנים נוהגים לעשות שימוש באמנות הכתיבה הקישוטית – הקליגרפיה). הנייר סופג את טיפת הדיו, הממשיכה להתפשט, עד שטיפת דיו אחרת חוסמת את הדרך, וכך נוצרת ההתרבוּת הכמו-ביולוגיות. לסוג הדיו ולמידת דלילותו יש השפעה מכרעת על מראהו של הציור, בשל יכולתה של האמנית לכוון לגוונים שונים וכך לגרום לאיטום שונה של הנייר. נקודת המוצא לעבודתה של ענבר הינה בלתי מילולית במהותה, והתכנים עולים מן החומרים – מהצבע, הדיו, הקו והנייר, ומתוך מאגר דימויים פנימי, שנובע באופן אינטואיטיבי מזרם התודעה. העבודות מצויות באזור הדמדומים, בתווך, בין הריק למלא, בין הגלוי לנסתר, בין הכאוטי למסודר, בין הידוע לנעלם; באזור סהרורי שעוסק בדברים שלא נוהגים לדבר עליהם. לעתים יצירתה מעלה על הדעת את האסתטיקה המסתורית של סדרת הטלוויזיה הנודעת של רוד סרלינג, Zone Twilight The ,שהתמקדה בתחום הפנטזיה או האימה והציעה בסוף כל אחד מן הפרקים אלמנט של הפתעה.

לחץ כאן לצפיה בתערוכה

על העבודות

פִּרְחֵי מַנְגָן

איזור הדימדומים
אורה קראוס

לתפוס את הירח.
טלי כהן גרבוז.

סדק.
גלית סמל.

את מי אני מחבק,
כשאני מחבק את אמא שלי?
עדי סופר.

Transformations.