english
|
מארגים
דליה דנון,
גל הרמט
2020
מארגים היא תערוכה קבוצתית, שמציגה קישוטיות, חזרתיות, עמלנות וסדרתיות בתוך שיח ביקורתי עכשווי, שמנכס לעצמו מחדש את האורנמנטיקה. זו אינה אורנמנטיקה קישוטית לשמה, אלא כלי ביטוי מתעתע, הנושא בחובו מערך כלים של כיסוי, הסתרה וגילוי – בו זמנית. המוטיב העיטורי משקף רעיונות של מקום, זהות, זיכרון וגעגוע.
ההסתרה וההסוואה של חיפוש והצגה של מקומות, תרבויות וזהויות וחשיפת היופי והתרבות העמוקה והנפלאה של העיטור הם בלב התערוכה. האמנים המשתתפים בתערוכה חווים סוג של "געגוע אסתטי" אל זמן ומקום אחר, אליו הם מתחברים בצורה בלתי אמצעית רגשית ורעיונית. "הורדת "מסך האורנמנט" מולידה בצופה את המתח בין הנראות הקישוטית לבין התשוקה למסתתר ולבלתי מושג שמתחת למסך" (קישוט וקשט, המחסן של גדעון עפרת).
ערכי האורנמנטיקה נוכחים לכל אורך ההיסטוריה של האמנות. אך קיימות גישות שונות כלפיו. לעיתים המוטיבים העיטוריים, הדקורטיביים, נתפסו לשלילה, והוצגו כפני שטח סתמיים, אובייקטים אטרקטיביים ללא עומק או משמעות. אפשר לייחס זאת לתפיסת האוריינטליזם, והאופן בו הקאנון האמנותי והתרבותי הרווח ראה במזרח מקום של רומנטיקה ואקזוטיקה המניב תוצרי תרבות נמוכה ופרימיטיבית (אדוארד סעיד, האוריינטליזם).
האדריכל הווינאי אדולף לוס מייצג תפיסה זו. בתגובה לתנועת ה"ארט-דקו (Art-deco), שפעלה בשנות העשרים של המאה הקודמת הוא כתב מאמר בשם קישוט ופשע. במאמר הוא מתייחס לאורנמנטיקה כאל רעה חולה, והתנגד מבחינה מוסרית לקישוט.
שרה ברייטברג סמל בתערוכה 'כי קרוב אליך הדבר מאד: דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית', (1986) טבעה את המושג ״דלות החומר״. היא יצרה שיח בו האומנות הגבוהה נתפסה ככזו שאינה מקשטת את המרחב אלא מהווה מקור אינטלקטואלי בלבד. הקישוט, לעומת זאת, נחשב לנהנתני, מענג ושטחי, ולכן נמוך ולא אינטלקטואלי.
עם זאת, כריאקציה למינימליזם ואמנות מושגית קמה בארה"ב בשנות השבעים של המאה ה-20 תנועה שקראה לעצמה Pattern and Decoration . התנועה פעלה בהשראת אמנות אפריקאית, מזרח תיכונית ואסייתית, כשהדגש היה על אורנמנטיקה מרחבי העולם. אנשי התנועה, הרחיבו את השפה האבסטרקטית, כדי לשרת את הקשר בין האישי, הפוליטי והמגדרי.
כמו כן, חשוב לזכור שראשיתה של האמנות הישראלית בבית ספר בצלאל שהושפע מתנועות הארט-נובו והארט-דקו, שהמוטיב העיטורי, האורנמנטי, היה אחד מערכי היסוד שלהם. בשנות החמישים עם תחילתו של הציור המופשט, ומאוחר יותר בשנות ה70 של המאה הקודמת "הודח האורנמנט מהאמנות הישראלית" (קישוט וקשט, המחסן של גדעון עפרת).
אצל האמנים המשתתפים בתערוכה העיסוק באורנמנטיקה מגיע ממקום של חיפוש זהות אישית, היסטורית ופוליטית. סיפורן של העבודות בתערוכה הוא סיפור המפגש בין הכמיהה אל היופי לבין הכאב שבמסע האישי, בין המזרח למערב. הדרמה המתרחשת בין הגלוי לסמוי, בין הדימוי לעולם, נארגת בתערוכה לסיפור על שורשים, מקום וזמן.
...
ורוניק ענבר עוסקת בפירוק והרכבה מחדש לצורות ודגמים, המתחברים בעמלנות לעולם מסודר, מאופס, מאוזן ומאוחד. עבודת הווידיאו שלה מפיחה חיים במעשי הפירוק וההאחדה הפורמליסטים, שהם נשמת אפה של האורנמנטיקה. הצורות הכתמיות הנעות באופן חוזר ונשנה, שבות ומחפשות את מקומן, שבות ומתקבעות אליו כמו מסכמות את המהלך האוניברסלי האסתטי של האורנמנטיקה.
לחץ כאן לצפיה בתערוכה
|
על העבודות
הצהרת האמנית
2022 תוכנית פעולה
2021 שלושה פעלים
2020 מארגים
2019 אישה שבורה
2017 פִּרְחֵי מַנְגָן
2014-5 איזור הדמדומים
2014 Transformations.
2013 לתפוס את הירח.
2008 סדק.
2006 את מי אני מחבק,
כשאני מחבק את אמא שלי?
|