english

לתפוס את הירח
טלי כהן גרבוז נובמבר 2013

מה אנחנו רואים כשאנחנו מסתכלים בצילום. מתוך השבר של אמצע המאה העשרים התחולל, בהדרגה, שבר ביחסי האמון בין הצילום לצופה. הצילום התיעודי פינה את מקומו לתיעוד האישי, לצילום כמבטא תמונת עולם רגשית של מי שאוחז במצלמה. אך גם שפה דוקומנטרית זו השמיעה את שירת הפרידה שלה משדה האמנות עם פרוץ המאה הבאה. ובכל זאת.

לאורך כל שנות הצילום לא נפסק מעולם החיפוש. חיפוש אחרי משהו אחר. אחרי אוצר מילים פרטי שיוכל לתקשר עם הצופה בדרך שונה. ורוניק ענבר היא צלמת מחפשת. הבית והיחסים בתוכו, שצילמה ותיעדה פעמים רבות, הפך בהדרגה לזירה פנימית. לא רק הנראה לעין, הגלוי והמובן. הצילום אינו יותר חלון ל'חיים של אחרים' ונרטיב לא יצמח מתוך סדרת הצילומים. אלא עולם פנימי מופשט המתקיים כל העת 'מאחורי הווילון' וצלמת המחפשת את האופן בו תוכל לחלץ ולדייק את העולם הזה מתוך הקיים והטריוויאלי.

הפרט הקטן, קפל הבד, כשל המצלמה לייצר חדות מקרבה גדולה כל כך אל המצולם, כל אלה הופכים, בסופו של דבר, ל'תמונות', אוביקטים בעלי קיום בעולם.

בצילומים בא לביטוי היחס שבין שליטה למקריות, אומרת ענבר. במהלך המודע והמתוכנן של הצילום אני מאפשרת מקום גם להפתעות, כשמה שמוביל אותי הוא רצון לטשטש בין הזר למוכר: הזר מגיח מתוך המוכר והמוכר הופך לזר. זוהי ההיקסמות שאני מחפשת במציאות, המתאפשרת כשאני נותנת לקולות ולרחשים הפנימיים שלי להשפיע על תמונת העולם שאני יוצרת, ובכך לחשוף את האיכות האסתטית שמשקפת את הנשגב בתוך היום יומי.

העיסוק שלי בצילום מביא אותי לחשוב בצמדים דיכוטומיים: ייצוג מול הפשטה, כיסוי וגילוי, הסתרה וחשיפה. אני משתמשת בצילום כבמעבדת מחקר, שבה אני מחפשת את האישי בצמדים האוניברסליים האלה.

הצילומים של ורוניק ענבר מספרים גם על המתח בין ראייה להתבוננות ועל סגולותיה של המצלמה להצביע אל הנסתר מהעין, לתת לו מקום ונפח. סדרת הצילומים המוצגת בגלריה מייצגת רגעים של בהייה, בהם מבטה של הצלמת מופנה החוצה ופנימה בו זמנית ובאמצעים פשוטים ביותר היא מחוללת מציאות.

לחץ כאן לצפיה בתערוכה

על העבודות

פִּרְחֵי מַנְגָן

איזור הדימדומים
אורה קראוס

לתפוס את הירח.
טלי כהן גרבוז.

סדק.
גלית סמל.

את מי אני מחבק,
כשאני מחבק את אמא שלי?
עדי סופר.

Transformations.